כמה כוח יש לדמות שלך במשחק החיים?

אני כותבת את הפוסט הזה, כשבוע לאחר מפגש מחזור של בית הספר שלי, בסיום שלושים שנה מהיום בו סיימנו את הלימודים.

הפגישה התחילה במבט העיניים, של אותם ילדים וילדות הנמצאים היום בגוף אחר, בתפקיד אחר,  אבל הזיק שבעיניים הוא אותו לוח שעליו הוטבעו חוויות החיים. השיחה שהתנהלה בינינו ולרגעים היתה ספציפית, עם ירידה לפרטים ובאותה נשימה, קיבלה תפנית חדה למבט רחב הכולל את החיים שחלפו.

שבועות לפני הכנס, שוחחתי עם אנשים שונים, והרבה פעמים אמרו לי :"אני לא הייתי הולכת, למה אנשים צריכים לראות אותי היום, יותר מבוגרת", "היתי שמח שיזכרו אותי עם שיער ובלי כרס", "מי צריך את ההשוואות האלה, מה אני הספקתי בחיים מול מה הוא הספיק, כמה ילדים, כמה כסף, כמה דירות…. עוד השוואה (שלא לאמר תחרות) בלתי מדוברת"

13620090_1198824086805143_504305670883319825_n

המצב הוא אוביקטיבי, ההתיחסות שלנו היא סוביקטיבית

התגובות הללו גרמו לי לחשוב, עד כמה יש דמיון בין הדברים האוביקטיבים שאנחנו גורמים לכך שיצערו אותנו כמו זקנה, התבגרות, איך אנחנו נתפסים על ידי אחרים, לעומת העובדה שיש לנו את היכולת, לגרום לכך שהם גם ישמחו אותנו. למה לא אמרו לי בתגובות "יו, איזה כיף לך, כנס מחזור, לפגוש את כל החבר'ה", "ממש מרגש יהיה לפגוש את כל אחד כי כל אחד הוא עולם ומלואו עם הנסיון של השנים", "מעניין אילו הזדמנויות חברתיות או עסקיות תוכלי להפיק מהכנס".

בערב של הכנס, התלבשתי ומול המראה (החלפתי המון תלבושות, עד שהגעתי ללבוש הסופי שעימו הרגשתי נוח) אמרתי לעצמי "It's show time" לא בקטע של להשוויץ, אלא בחרתי באותו רגע, את הלך הרוח שבזכותו ארגיש בנח באותו ערב. שבזכותו לא אראה את השנים בצורה של "אוי עבר כל כך הרבה זמן, צעירים כבר לא נהיה", אלא "וואו, כמה שנים עברו, הרווחנו כל שנה עוד משהו לארסנל של החיים".

13652906_10154298011389890_87072599874555661_o

תקשורת סוביקטיבית על החיים שמשתנים

בנסיעה הביתה חשבתי, עד כמה המשפטים הללו הזכירו לי משפטים שעולים במפגשי הייעוץ:

"נגמרה בינינו /לי האהבה ולכן נפרדים"

או

התחושה של "אני ממילא לבד בזוגיות הזו ".

האמירה הפנימית שאין טעם להישאר ולו יום אחד נוסף, במקום, שבו לא טוב לנו.

מקום שמרגישים בו  לא אוהבים ולא אהובים.

אכזבה מציפיה שהזוגיות תפתור גם נושאים אישיים , תוך כדי התמודדות של אחד מבני הזוג עם בעיה אישית שלו:

( בעיה בריאותית/משבר בעבודה /חוסר שביעות רצון מנושאים שונים שאינם בהכרח קשורים לזוגיות /חוסר מימוש עצמי/יחסים לא טובים מול המשפחה המורחבת או המשפחה הגרעינית – ילדים )

מחלוקת שמרגישה כבלתי פתירה על נושא שבגינו  אפשר להתווכח עד לב השמים וברור שרק ויתור של צד אחד יכול להביא לפתרון אותה דילמה.

 

אותם משפטים הנאמרים בפגישות איתי יהוו מכלול של מילים , מחשבות וקולות שיגדירו  באופן רחב ובלתי מוגבל, את החיים בזוג ומה באמת עושים איתם.

ואני באה ושואלת: האם התיאורים הללו ניתנים מפרספקטיבה רחבה?
האם ההתבוננות על התפקידים במחזה הזה שניקרא חיים, הכניסה את כל השאלות לקונטקסט הרלוונטי?
שאלות כמו:

מי אומר למי?

באיזה הקשר הדברים נאמרים?

באיזה שלב כרונולוגי של החיים האמירות האלו תופסות כל אחד ואחת?

time

המבט על החיים ממרחק של זמן

החיים ממרחק של זמן מאפשרים לדברים שבעבר היו עוברים ומתקבלים- יוצרים עכשיו ריחוק וחוסר יכולת להתקדם ביחד, ולהיפך.

הבחירה עכשיו היא להגיב באופן אחר ממה שהגבנו בעבר.

 

ההתבוננות על הסיפור, שאנחנו מספרים לעצמנו שונה גם בהתאם לגיל הכרונולוגי שלי.

אם בעבר ההתייחסות לתמונה המלאה בחנה את המחלוקות אחת לאחת ואת האפשרויות לפתרון,

אז עכשיו, השאלה אינה דיכוטומית חד משמעית אם להיפרד או לא.

אלא השאלה מתפתחת לשאלות נוספות כגון:

איך להיפרד, במה זה כרוך, איך עושים את זה בצורה הכי פחות כואבת.

 

במקביל לעולם המשפטי שלי המלווה אותי כבר למעלה מעשרים שנה,

מי שמכיר אותי, ( או קרא את ה"אודות" שלי בבלוג ),יודע שאני באה גם מלימודי תואר ראשון בתיאטרון ועיתונאות.

 

ואולי דווקא מול ריבוי הסיטואציות, שאני נפגשת איתן ביום יום, בחדר העבודה, מול זוגות או יחידים, שמעדיפים לעבור את המסע הזוגי שלהם, ראשית מול עצמם,

אני מוצאת דמיון רב לעולמות תוכן משיקים אלו של מערכות יחסים, בחירה בדרך מסוימת לספר סיפור, זוית ראייה אישית ויכולת לבחור כיצד להגיב.

 

החיים כעל במת תיאטרון

דימיון וחוט מקשר בין האירוע האמיתי או זה שמוצג על במת התיאטרון ,  בהתאמה אישית לגיל הכרונולוגי ולהסתכלות הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מאיתנו.

 

ולמה אני מתכוונת?

כשאני צופה בתאטרון (בין אם זה מחזה כתוב או המחזה הבלתי כתוב של החיים)

הרי ההסתכלות שלי , תהיה שונה בהתאם לניסיון החיים שלי, לגיל שלי, לחוויות שחוויתי

ובעיקר, ליכולת להתבונן במבט על, סובלני ומסוגל לראות  את הסיטואציה כתמונה יותר מלאה.

 

ואולי הדבר דומה אם אחפש את אותו הבדל חמקני ומוסתר, שאותו ארגיש , אפרש וגם אגיב,
גם במערכות יחסים, דילמות ופרשנויות ל"אמת" של החיים באותו רגע נתון.

לשם ההמחשה, יתכן והורים לילדים שמשווים בין מצבם כהורים לילד ראשון ולילד שלישי, אומרים לעצמם:"הלוואי והיינו יכולים להתחיל הכל מחדש עם התבונה שיש בנו, בהגיענו לילד השלישי".

ולמעשה אם זו התובנה, הרי שיכולת הבחירה שלי רחבה יותר.

היכולת לבחור כיצד לנהל את הזוגיות, גם ברגעים שנדמה שאין על מי לסמוך.

גם ברגעים שניראה שרק הבדלים קיימים ושהפער גדל כמו בתיאוריית הסינגולריטי. כפול ומכופל.

כל אירוע כבר ניראה בלתי גשיר.

כל סיטואציה כבר מרגישה חנק .

people-vintage-photo-memories

 

דווקא כאן, התחושה שלי היום , בחדר העבודה, היא שאם עוצרים , מבינים איזו זכות ניקרתה בדרכנו, למינוף ניסיון החיים והגיל שלנו –

אז הרווחנו בגדול את כוחן של השנים שחלפו.

 

אז אולי גם נוכל  לקחת החלטות ממקום אחר.

ולא חשוב עכשיו מה נחליט. אם להמשיך ביחד או להיפרד.

והעיקר שנבחר לשחק את התפקיד בהצגה הזו של חיינו, בהתאמה אישית לנו.

כמו שהיינו יוצקים תוכן אישי לתפקיד הבימתי שלנו .

 

הרי כל אחד מכיר את אותה דמות במחזה או בסרט המשוחקת על ידי שחקן אחר.

לפעמים זה שינוי של 180 מעלות, על אף שמדובר באותה הרפליקה שנאמרת.

לא?

 

הישענות מושכלת על אותם המקומות שבהם כבר חווינו ולמדנו  דבר אחד או שניים, כתנאי מיקדמי לבחירות שלנו ולהתנהלות שלנו-

ממכסמת את האפשרויות שלנו.

סינרגית חיים.

אחד ועוד אחד כבר יכולים להיות יותר משניים.

ומעולם הגישור,

להגדיל את העוגה- זה בהחלט אפשרי.

parachute-skydiving-parachuting-jumping-38447

 

ההתנגדות לבחירה

אני ערה להתנגדות שיכולה לעלות, גם כמובן אצלי, באופן אישי, כשמבקשים ממני, לשנס מותניים ולהתאמץ לבחור לפעול אחרת.

בעיקר אם אני נימצאת בהתמודדות מול יריב לוחמני או סיטואציה מתסכלת ומאתגרת.

ובכל זאת, אם אצליח לראות מול עיני את מילותיו של שקספיר: "כל העולם הוא במה", אולי אוכל להתאמץ ולבחור את הדרך שלי. עם מכסימום היכולת שמתאפשרת לי ברגע מסויים.

עם התרגום שלי לדמות הראשית במחזה.

אני תלויה בעצמי.

התרגום שלי והוראות הבימוי שאגדיר לעצמי, ברובן הן שלי והאפשרות להיעזר בהן.

 

אז מה אתם אומרים על משחק החיים שלכם?

איך אתם בוחרים לשחק אותו?

לתחושתי, יש לדמות שלנו כוח .

הדמות הזו היא שלנו וברובה תלויה בנו.

תגובות פייסבוק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *