בהמשך לפוסט הקודם שעסק בנושא תחזוק מערכת היחסים, אני משתפת בשיחה שקיימתי השבוע עם זוג שהגיע לפגישה. התחושות שהזוג הגיע איתן היו סוג של התייסרות:
"חבל שלא באנו קודם… לא חשבנו שאפשר יהיה לשנות משהו במערכת היחסים בינינו.."
לצד חשש מהרעת המצב ביניהם :
"חששנו להעלות נושאים כואבים. שלא נוסיף עוד מילים פוגעות, שאחר כך נצטער שאמרנו אותן. למה בכלל צריך להציף נושאים שלגביהם אפילו אנחנו, לא לגמרי מבינים מה אנחנו מרגישים וחושבים ומאוד לא סגורים על עצמנו איך להתקדם במערכת היחסים? "
אני שומעת את ההתלבטות שעולה להם האם להגיע לפגישת ייעוץ ואת התחושה הכללית שמלווה אותם, שאולי פשוט לדחות את קיומה של הפגישה איתי יהיה הדבר הבטוח והיציב ביותר בשלב הזה, שהם מרגישים חוסר וודאות כאילו הם שטים עכשיו על רפסודיית הזוגיות שלהם.
מה גורם לזוגות להגיע לייעוץ כשמאוחר מדי?
ואני שואלת את עצמי, הרי הזוגות מרגישים באי נוחות, בלחץ, בתסיסה ביניהם, בריחוק שהולך ומתרחב, הם מכירים שיש להם את האופציה להגיע לייעוץ זוגי, להבין את המצב ולתת לו מענה, אבל הם מושכים את הזמן, דוחים את הקץ ובסופו של דבר מגיעים לייעוץ הזוגי כשכבר מאוחר מדי.
הטרידה אותי השאלה איך אפשר להסביר את העובדה שרוב הזוגות שמגיעים לייעוץ הזוגי אינם מגיעים בשלבים שהמתח מתחיל? מדוע אינם קמים על הרגליים האחוריות שלהם לשימור הזוגיות כבר מלכתחילה, כשחוסר ההסכמות ביניהם מייצר אוירת כעס בבית.
ניגשתי לברר את נושא הדחיינות עם אשת המקצוע הדס וילף, בעלת הבלוג: אין מקום שהוא רחוק מדי, המתמחה ומרצה בין היתר גם בנושא זה. שוחחנו אודות תופעת הדחיינות, מסתבר שזאת אחת התופעות הנחקרות בעולם, במיוחד בתקופה זו. בתוך השיח שלנו חיפשתי למצא קשר בין דחיינות לזוגיות ולתקשורת בין בני הזוג והמשפחה.
בפוסט זה אפרט את המחשבות שעלו לי לאחר שיחתנו בנושא.
הדס וילף מגדירה דחיינות: הפעולה שלא לעשות משהו שאתה יודע באופן מודע שזה הולך לפגוע בך.
בסוף פגישתנו הדס שלחה לי למייל סרטון טד אודות דחיינות וכיצד דחיינות גורמת ליצירתיות. יצירתיות? הרי אמרנו שדחיינות עשויה לפגוע בנו. איך זה משתלב?
האם הדחיינות יכולה להיות טובה לזוגיות?
התחברתי לצד החיובי של הדחיינות, וניסיתי להבין האם הדחיינות, בעצם, יכולה להיות גם טובה לזוגיות?
התחלתי לפרוס על נייר את ה"יתרונות" הסמויים, של הדחיינות במטרה להגן עלינו, לחזק אותנו ואולי הסוד הוא רק לוודא שאנו שומרים על האיזון הנכון.
חיפשתי בנקודות הללו למצוא את נקודת המעבר מדחיינות שהיא טובה לנו, ועד לדחיינות הנובעת מחוסר ביטחון, שאינה מגינה אלא גורמת לבדידות וללופ אינסופי בתחושות המרות שלא מקדמות.
היתרונות של הדחיינות
*** האם אנו דוחים את הפגישה כי אנחנו בעצמנו עוד מנסים להבין להיכן כדאי לנו לצעוד ואיזה פתרונות יצירתיים נוכל למצוא לעזרתנו?
*** האם הדחיינות נובעת מהחשש שלנו לנבור ולהעלות נושאים שנימצאים עד עכשיו חבויים, מתחת לפני השטח ולפתע אם נעורר אותם יקבלו תאוצה? ואולי יביאו לנו מזל רע?
(בדומה להימנעות מהכנת הסכם ממון, לפני הנישואין או כתיבת צוואה כשהכל תקין ..)
*** יתכן שהדחיינות נובעת מהחשש שלנו שנתאכזב – ציפינו שאם נדבר ונשתף יהיה סיכוי למשהו אחר טוב יותר ואילו עכשיו אנחנו מבינים שהתקווה נמוגה, שהתוצאות עלולות להיות לא טובות ואז אולי עדיף שפשוט נשאיר את הכול במקום.
*** אולי הדחיינות נובעת מהסיבה שפשוט אין לנו דד ליין. הרי נוח יותר לדחות את הניסיון לשפר את מערכת היחסים כשאין תאריך מדוייק שבו ניפרדים. בעוד שהפרידה נראית רחוקה מביצוע אבל גם היומיום הוא ממש לא מציאה.
ואני מוצאת את עצמי שואלת שאלה נוספת: האמנם אילו הם יתרונות? אולי הם רק תירוצים שגורמים לנו להרגיש בנח עם הדחיינות ובסופו של דבר לא גורמים לעשות מעשה ולפתור את הבעיות?
הסכנה הגדולה של הדחיינות בזוגיות:
אני חושבת שיש מקום לדחיינות בזוגיות, כשמדובר בהבנת הנעשה, ממש כמו בפוסט אודות השתיקה, הכעס והדאגה.
נראה לי שהנקודה בה הדחיינות עוברת מיתרון לחסרון היא כאשר הדחיינות מרפדת ומדשנת עבורנו את הקרקע להתמודדות עם הנעשה, אבל במקום להתמודד היא גורמת לנו להנמכת הציפיות שלנו מעצמנו, ממערכת היחסים שלנו, מהטוב שאנחנו יכולים להביא על עצמנו כי הוא באחריותנו וביכולתנו. ובעצם, נקודת המעבר מדחיינות טובה לדחיינות מזיקה היא הרגע בו אנחנו מוותרים על הבחירה – לעשות, לשנות,לקחת אחריות.
הדחיינות מתחילה לפגוע בזוגיות כשמבינים פתאום שנוצרה בדידות של מחשבה, שכל הפירושים הם בראש של בנזוג אחד בלבד.
איך מבינים שנקודת האל חזור מתקרבת? כשמנהלים תקשורת רק בזמן שיש שקט והסכמה אבל כשקשה נאלמים דום.
מדוע התרגלנו לשתף ולדבר ולהתלבט ביחד, כלומר לנהל מערכת יחסים- רק כשהכול ניראה לנו בטוח, יציב וברור. וברגע שיש משהו לא ברור, כשמגיעים למבוי סתום, דווקא אז, כול אחד נישאר עם המחשבות שלו ללא ייעוץ. ללא ביחד שאפשר להתקדם ממנו.
איך זה יכול להיות?
מתי התחלנו להתרגל לדחות שיחות כואבות, מתי התרגלנו לדחות שיח בנושאים שחשובים לנו אף שברור לנו שיזיק לנו בטווח הקצר והמיידי אם ננהל אותה שיחה רק בתוך המערכת הסגורה והנפיצה ממילא של זוגיות במשבר.
כמה בודדים אנחנו נישארים במערכת יחסים לא מתוחזקת. מערכת שמורגלת לחיות בקצוות. או כשרק טוב בה או כשכבר חנוקים ורע.
אבל דווקא רוב הזמן, לליווי האתגרים שבדרך , אותה תקשורת זוגית משתנה וכמעט מידית הופכת לאחד ועוד אחד. כל אחד עם עצמו. וכאילו כל הכלים שליוו אותנו בתחילתה של מערכת יחסים תקשורתית פתאום אינם עוד לשירותנו. זאת דווקא בשעה של שיגרה.
יתרה מזאת, עצם ניהול השיחה עצמה לעיתים מאיים.
ולא יכולתי להימנע מההשוואה של דחיית השיח על בעיות שעולות כמו שדוחים את אותה שיחת פרידה מהורה אהוב או מאדם שיודע ששעותיו ספורות .
דווקא אז דוחים את משפטי הסיכום והקירבה. ששיח שליווה מערכת יחסים לפתע נאלם.
אז מה יכול בכול זאת למנוע מאיתנו את הדחיינות? לחבר אותנו לשיח גם אם הוא קשה?
מהיכן נישאב מוטיבציה לשינוי המציאות שבה אנו נימצאים ?
מהו אותו הכוח שיניע אותנו לבצע את אותו צעד קטן ולא חשוב אפילו לאן, לטוב או לרע, והעיקר שנזוז?
יתכן שהצעד הזה קדימה ינבע מתוך הבנת הערכים שלנו. הבנת המטרות שלנו. החיבור למה שחשוב לנו ובמקרה זה למה שאנחנו מאחלים לעצמנו ולמשפחה שלנו. לטוב שיקיף אותנו ויצבע את העולם שלנו.
ומה יקרה אם לא נפרש את הניסיון שלנו לשיח כחפירה טרחנית? כקיטור קטנוני?
אולי אם נהיה ממוקדים בשאלות קטנות ובצעדים קטנים שנוכל לברר לגביהם, במקום לנסות לראות רק את התמונה הכוללת שמרגישה עוצמתית ומבלבלת, אזי נוכל להפיח בזוגיות אופטימיות?
אם נישאל את עצמנו שאלות מקדמות? וניראה בהן הרגל מקדם וחלק בלתי ניפרד מתקשורת במערכת יחסים ולא איום?
במקום לחפור -לעצור. ואז להתקדם
אני חושבת, שבשביל שנוכל לפרגן לעצמנו את ה"דחיינות" מבלי שתפגע בנו, רצוי להימנע משאלות ה"למה" שמזמינות האשמות, תירוצים וסיבות ובוודאי שאינן התמקדות במה אני רוצה שיקרה.
ועל מנת שלא נגיע לנקודת האל חזור בדחיינות, חשוב שנשאל את עצמנו בכל נקודה – מה המטרה שלנו ומהי הדרך הכי נכונה על מנת להשיג אותה.
אשמח לשמוע, האם במערכת התחזוק הזוגית שלך יש מקום לדחיינות? האם היא מקדמת או גורמת לשיח הזוגי להשתתק.
נויה, מאוד מעניין ומחדד את הצורך לבדוק ולהכנס פנימה. בוודאי שאני מוצאת תופעות של דחיינות או המנעות מהתמודדות במקומית מעיקים. חומר חשוב למחשבה ועשייה.
תודה אורית לתגובה שלך. אני מסכימה איתך שהדחיינות וההימנעות מלוות אותנו בתחומים נוספים של החיים ולא רק הזוגיים אלא גם במערכת היחסים שלנו עם עצמנו .מן הסתם אלו יהיו נושאים שמעיקים עלינו. התגובה שלך הוסיפה והדגישה אצלי את התחושה שלמעשה, אנחנו לא מחפשים כיצד לחיות חיים ללא מועקה. תמיד ילוו אותנו אי אלו מועקות. מועקות חדשות יחליפו מועקות ישנות. העניין הוא לקחת את אותה מועקה, ולמצוא עבורה את הזמן הנכון ואת הדרך הנכונה שבאמצעותם נרגיש שינוי בחיים שגם יפוגג במקצת את הרגשת המועקה שלנו.