האם אתם מקנאים או מפרגנים במערכת הזוגית?

קנאה בזוגיות היא דבר חמקמק, ולו בשל רגש הכעס שמרים את ראשו לפני שאנו מבינים שמדובר בקנאה ולא בכעס.
הקנאה מתבטאת לעיתים גם בהרגשה שהפסקנו לפרגן אחד לשני בזוגיות שלנו.

ואיך מתקדמים מכאן?  על פרגון קינאה והחמצה בשיחה זוגית

הם מגיעים אלי ל"פגישת דיבור" אחת לכמה שבועות.
נשואים קרוב ל 15 שנה , שני ילדים ביסודי ובחטיבה . יושבים יחד סביב שולחן חצי עגול , מאפשרים לעצמם בטבעיות להכניס שקט ופתיחות בסיטואציות יומיומיות שיוצרות כעס ומתח בחיי הזוגיות שלהם.

 

"אני כל כך כועסת. כבר כמה ימים שאני מחכה שניפגש ואולי אצליח להבין ממנו מה עובר לו בראש. עד עכשיו לא ברור לי למה הוא סירב למה שביקשתי.

 

לפני כמה ימים הוזמנו לפעילות משפחתית בית ספרית , יום שישי בבוקר ביסודי של הבת.
גם עבורי ימי שישי הם ימים של אויר לנשימה וסידורים שלי .לא התאים לי לבלות את כל הבוקר בבית הספר- אבל מה לעשות. פעילות בבית ספר. לא נראה לי שזו בכלל אופציה אם להגיע או לא.

שאלתי אותו: שנעצור מחר שנינו לפני בית ספר לקפה קצר? הזמינו את ההורים רק ל 1100
תפסתי אותו מכורבל על הספה ,בוהה בחדשות או בספר שלו או שתי התשובות נכונות ועוד הספקתי לשמוע אותו ממלמל באדישות ,ספק לעצמו ספק לי .." לא" – אני מתחיל את הבוקר בעבודה בבית ואחר כך עובר במשרד לפגישה קצרה.

ייעוץ זוגי, קנאה בין זוגות נויה קומיסר

הופתעתי מההחלטיות שבתשובה השלילית שלו.
"אתה זוכר שהודיעו לנו על הפעילות הזו לפני שבוע? מזמן גם לא יצא לנו הקפה של יום שישי? רק שנינו? בלי הילדים? רציתי שנהיה קצת יחד "
והוא עונה ש"הצטברה עבודה. שחייב להיות בפגישה שנקבעה מראש."
ואני מבינה שזהו. מבחינתו זה סופי. אין גמישות. אין שיקול נוסף.

 

"הילדים הם הרי לא אחריות בלעדית שלי". היא אומרת:" גם המחוייבות לבית ספר לא רק שלי. אז למה רק אני מוצאת את הזמן להגיע להזמנות שנשלחות מבית הספר? מבחינתו זו בכלל בחירה אם לבוא. אם נוח לו- הוא מגיע. "
"ואת יודעת .."גם הוא מצטרף לשיחה.".גם אני כבר לא מבין מה עובר לה בראש. לא ברור לי למה היא כל כך מתעקשת להתנגד למה שהסברתי לה בכזו פשטות. היתה ביננו שיחה פתוחה על הנושא הזה. כבר שינינו דבר אחד או שניים בתקשורת שלנו. זו לא הפגישה הראשונה שלנו בחדר הייעוץ".
זה הרגע הראשון בשיחה שאני רואה איזה זיק של התעוררות ,קירבה והומור בעיניים של שניהם.
"ניהלנו את השיחה הזאת ממקום אחר. ובכול זאת, כול אחד מאיתנו מגיע לכאן היום בתחושת החמצה. בתחושת התגוננות "אישי- אישי" ופחות יכולת ל"אישי- זוגי"."

מה באמת רוצים?

ביקשתי שכל אחד יגיד מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה ברגע זה:

הוא אמר :אני אדיש כשמתחילות שוב השיחות האלו שקשורות לחלוקת הזמנים שלי וסדרי העדיפויות שאני בוחר .שיחות שעולות ביננו בלי הפסקה. מעייפים אותי הויכוחים ביננו . מרגיז שכול מה שאני עושה- ממילא לא מספיק מבחינתה וזוכה לביקורת מצידה.אני רק רוצה להתרחק ממנה כשהיא מתחילה עם ההתחשבנות מולי והמונולוגים בלי בכלל להקשיב למה שיש לי להגיד. בוודאי שגם לא לקבל את התשובות שלי.
הוא רוצה: הייתי רוצה שהיא תבטח בשיקול הדעת שלי. שתסמוך עלי שאני גם רוצה בדרך שלי להיות עם המשפחה.חשובים לי החופש ותחושת העצמאות שלי שקיימים רק כשאני עם המשפחה ואינם קיימים בשעות הרבות שאני בעבודה ומחוייב שם לכול כך הרבה אנשים. ההחלטות שלי אינן נילקחות בשליפה מהשרוול. אני לוקח החלטות שהן בעדי. לא נגדה או נגד הילדים והמשפחה שלנו.
היא מרגישה: אני מרגישה כמעט לבד בגידול הילדים. כמעט ולא מרגישה את השותפות והביחד של שנינו. את המחוייבות ההדדית של שנינו.גם אני מתוסכלת מלהיות " המורה" שלו וזו שמעירה לו.
היא רוצה: כן.הייתי רוצה שישתה איתי קפה ביום שישי. שנהיה קצת יחד וגם שנלך ביחד, כמו זוג לפעילות זוגית משפחתית. שהעבודה לא תתפוס מקום כול כך חשוב מבחינתו, ובעיקר לא בסופ"ש. הייתי רוצה שיהיה מעורב ואם הוא יודע שצפויה להיות פעילות שהוזמנו אליה- שיגיד לי מראש שיש בעיה ושננסה ביחד לחשוב איך נערכים ולא שרק יודיע לי כמו הודעת אולטימטום- שהוא לא מגיע. זה רק מגדיל ומעצים את תחושת הריחוק שאני מרגישה כלפיו"

 

" את מבינה", הוא אומר לי, "כול אחד מאיתנו ראה את השני ,הבין וניסה לחשוב לעומק מה יכול להיות שהשני מרגיש. כול אחד מאיתנו שם את עצמו בנעליו של השני ,נכנס לדמות של השני ושאל את עצמו מה השני היה מרגיש במקומו.אבל לא הסתדר לנו עם התשובות שכול אחד נתן – ונתקענו.
התשובות של כול אחד מאיתנו לא הכניסו שקט .התחילו המתח, העצבים, הפינג פונג הרגיל שלנו של שאלות שלה ותשובות שלי. איבדנו סבלנות והסתיימה השיחה.
היא הלכה למטבח.אני נישארתי בסלון.ומאז ..כועסים."

 

מערכות יחסים הן כמו ריקוד – איך מנטרלים את תחושת ההחמצה בשיח?

אני שומעת את תחושת הפספוס וההחמצה של שניהם. היא מפנה את גופה נעלבת וכועסת והוא נסגר ומתבצר.
"ומה עכשיו"?
אני יושבת מולם .ננסה להתיר את הפלונטר .
מערכות יחסים הן כמו ריקוד. צעד קדימה ושניים אחורה. ממשיכים לבדוק מה בכול זאת יכול להכניס שקט לזוגיות שלהם.מה יכול לשנות את תחושת ההחמצה הזו ובעיקר לאחר שניסו לתקשר אחרת ובכול זאת מרגישים שמשהו לא עובד. משהו לא מצליח לגעת בנקודה המדוייקת שגורמת לתיסכול ולריחוק שבינהם.
החמצה שהם גם מוצאים את עצמם מגיבים אחד מול השנייה בהתנהגות שמוכרת להם: היא שטורקת דלת ונעלמת לחדר השני והוא ששותק ונעלם.

משבר בזוגיות, נויה קומיסר, יועצת זוגית

"תגידי", אני שואלת אותה "יש לו משהו שלך אין ?"
"כן.. "היא עונה."יש לו משהו שאין לי. אפילו יש לו כמה דברים . יש לו זמן פנוי משלו. איזה סוג של חופש, שקט, יכולת לעמוד על שלו ללא תחושת אשמה.הוא לא מוותר על מה שחשוב בעיניו. סדרי העדיפויות שלו ברורים לו.יש לו את היכולת להתמקד בעצמו .הוא מקבל את עצמו כמו שהוא גם באותם רגעים שהוא בוחר לראות את טובתו ואפילו אם זה על חשבון מישהו אחר.סוג של וויסות שמדויק לצרכים שלו."
"ומה את מרגישה מול זה?"
והיא עונה:" את יודעת מה. לא נעים לי אפילו להגיד. אני אולי קצת מקנאה . מקנאה בו.
כועסת עליו. כועסת על עצמי.
אני מקנאה וכועסת שמה שמנחה אותו הוא לא רק מה יחשבו עלי. איך יראו אותי. אני והילדים. הוא לא מנסה להיות מגניב..אב השנה..הוא מרגיש שייך למשפחה גם אם הוא לא נמצא איתנו 24/7.
אני מקנאה בו שהצליח לספח לעצמו חד צדדית וללא "דיון דמוקרטי" זכויות משלו על ידי זה שניתק את עצמו בחלק מהזמן מהאילוצים והצרכים של המשפחה.אני לא באמת מבינה מה עצר ועדיין עוצר אותי מלדרוש גם לעצמי זכויות עבורי באותם רגעים ,כמו יום שישי בבקר .
למה אני לא מצליחה להתנהל בחיים יותר מאוזנים של זמן משפחה וזמן לעצמי?
אני כועסת על עצמי שויתרתי לו ,שהירגלתי אותו לזה שרק שאני אחראית על הילדים ואשת הקשר בזוגיות שלנו מול בית הספר. נימאס לי לנסות ולתמרן בין הכול.
אני עייפה מהלוליינות הזו שלקחתי על עצמי .
לא הייתי צריכה לאפשר לו להיות במקום הנינוח הזה ולי להיות במקום הכעוס והלחוץ שאני נימצאת בו היום.
חופש וגמישות שהוא לקח עבור עצמו הייתי יכולה לקחת גם עבורי."

 

ככה מרגישה קינאה בזוגיות:

"טוב", אני מוסיפה לשיחה, "אז נכנסנו עכשיו לעולם הפחות מדובר.. זה שמעורר בנו חוסר נוחות במקרה הטוב ועד בושה תסכול, מתח, כעס , פחד. נעים להכיר- קינאה".
יש למישהו משהו שלנו אין.
ואולי ההחמצה הגדולה והשגויה שלנו היא לא רק התחושה שמלווה אותנו על העובדה של מה שאין לנו, אלא יותר מזה – על מה שיש לאחר.
ובאותו רגע אנחנו אפילו מפסיקים לראות את מי שמולנו. לא יכולים לפרגן למה שחשוב לו. רואים רק את עצמנו. ממקום שמגן על עצמנו .
"ואולי זה גם מה שהכניס את אותה הרגשת החמצה ובלבול שהיתה בינכם, על אף שהשיחה שניהלתם היתה אינטימית, מדוייקת ועם רצון לפתור את הסיטואציה שנוצרה בינכם.
כמו שאלתם את עצמכם מה עוד יכולנו לעשות בסיטואציה שנוצרה ביננו שלא עשינו- ובמיוחד עכשיו כשזיהינו על פיסגת איזה הר געש אתם יושבים?"

קנאה בין בני זוג, יועצת זוגית, נויה קומיסר

ומול הקינאה שמדגישה שמשהו עדיין חסר לנו אפשר להמציא מחדש את עצמנו. מתוך הכאב על מה שאין לנו יימצא גם סדר העדיפויות והאיזון שיתאים לנו בנושא עבודה- בית- ילדים.
מתוך השוני בין בני הזוג, על ההבדלים שביניהם ,תגיע ההכרה בצרכים של כול אחד מהם ולא רק העייפות והתסכול.

מבחינתי בחדר הייעוץ, זה הזמן להתרווח.
עולה כאן משהו חדש. משהו שנוגע במקום אמיתי.
זה הזמן לפשט ולהבין בכנות ובאומץ, איך נכנסה לה למערכת היחסים הזוגית וללא הזמנה – הקינאה .

מי מקנא במי ועל מה?

הקינאה שמוציאה מאיתנו את הצורך להמציא את עצמנו מחדש. יכולה אומנם לחבל לנו אך לא פחות מזה, גם למנף את האחריות שלנו למציאת השינוי. שינוי אישי שיקדם גם את הקשר האישי – זוגי .
קינאה כסוג של מנוע לחיפוש עצמי שמכוון להשגת מה שאין לנו עכשיו.
מה שאנחנו מרגישים שחסר לנו ושאותו אנחנו רוצה להכניס לחיים.
קינאה כמקור להשוואה שממוקדת במה שאין לנו ונחפש את הדרכים לאמצו.
ואולי כאן זה גם המקום להודות בפני עצמנו, שהאחר אינו אני.

קנאה בזוגיות
נכון שמצד אחד אין לי את מה שיש לאחר אבל מצד שני אני גם לא בהכרח זקוק למה שהוא זקוק.
אני לא זקוק למה שיש לו כדי להרגיש טוב עם עצמי.
אני זקוק למה שמתאים לי וזה לא בהכרח יבוא בסתירה למה שיש לו.
אני מוזמן למצוא את החופש הזה שהוא מצא בעצמו, בדרך משלו ועבורו – בדרך משלי.
ולכן אין כאן בכלל מקום להשוואה ביני לבינו ואין סיבה שארגיש רע עם עצמי רק כי יש לו משהו שאין לי ורק כי הוא מרגיש טוב עם עצמו.

קנאה כרגש לגיטימי בזוגיות כשהיא מאוזנת

"ואולי את דווקא אוהבת להיות בחלק מהפעיליות שקשורות לילדים. לחוגים, לבית הספר אבל הנושא הזה, כשהוא לא מאוזן- פשוט בולע אותך.
יוצא קצת מפרופורציה .
עכשיו זה הרגע מבחינתך להתמקד בדיוק העתיד שלך כדי שלא תרגישי החמצה.
שלא תרגישי שלא מימשת את הרצונות שלך. שלא ניצלת נכון את הזמן שלך.
אין מניעה שתצליחי למנף את הקינאה הזו שהרגשת כלפיו על שמצא את השביל שלו, כדי למצוא את השביל שמתאים לך.
יש לו את מה שהוא רוצה ויש לך את הכוחות לקבל גם את מה שאת מייחלת ומייעדת לעצמך.
כשתמצאי את מה שיש לו בהתאמה אישית עבורך, בשבילך , לעצמך ולצרכים שלך – הקינאה תקבל את המקום המאוזן שלה.
ממש כמו כול רגש אחר שאנחנו מרגישים. שאין להדחיקו ולהעלימו אלא רק להכניסו למקום שמרגיש לנו נכון. המקום הזה שבו אף שנרגיש כאב עדיין יהיו בנו הכוחות והמוטיבציה לנווט את עצמנו קדימה.."
"זה הכול טוב ויפה, " אני שומעת אותה מסכמת את מה שעלה ,
"אבל בכול זאת, התחושה שאני נישארת איתה היא שבזוגיות שלנו , כול מה שהוא מקבל או לוקח- בהכרח פוגע בי .דברים שהוא לא עושה אני צריכה לעשות במקומו. מקומות שהוא לא מגיע אליהם- אני צריכה להגיע במקומו.
מי בסופו של יום ילך לבית הספר כשמזמינים הורים?
מי אחראי בסופי שבוע כשהוא צמוד לעבודה – על הבילוי המשפחתי?
הוא מתקדם בעבודה שלו ומתפתח ואני מרגישה שהוא לוקח ממני זמן, אנרגיה, יצירתיות ולא מעניק בחזרה.
איך אני יכולה בכלל לפרגן לו כשזה מדגיש לי את כאב המחסור שלי?"

"ואת נותנת לעצמך את מה שמגיע לך"? את מפרגנת לעצמך?
את ממלאת את החסר עבור עצמך?"
אני שואלת אותה.
"ואולי זו הדרך שתאפשר לכם להתקדם כול אחד לחוד בקצב שלו ולא על חשבון הזוגי – משפחתי שלכם? האם זה אפשרי?"

אשמח לקרא את תגובתכם, איפה מצאתם את הדיוק שלכם כמענה על פרגון וקנאה בזוגיות?

תגובות פייסבוק

תגובות

3 מחשבות על “האם אתם מקנאים או מפרגנים במערכת הזוגית?

  1. נויה אני מאוד אוהבת לקרוא את הלך המחשבה שלך ואת הדרך שאת מעלה ומציפה דברים.
    הנושא שהעלית כאן קיים ונוכח בכל זוגיות שהיא, שיקום מישהו ויגיד לי שלא.
    סוגיית ענייני בית הספר שהבאת כאן כדוגמא היא נהדרת.
    יש בה גם סוג של קונפליקט לנו כנשים….מצד אחד אנחנו רוצות להיות סופרוומן להראות ולהראות גם בענייני
    בית הספר כי ביום יום בתכלס אנחנו עומדות מול המערכת הזאת. אבל כשזה בימי שישי, כמה אני מכירה את ההרגשה הזאת. כמה לא בא לי וכמה לא מבינים איך פתאום "לא בא לי ללכת".
    הנושא של הפוסט מאוד אמיתי ומדבר מעבר לקנאה או לפרגון גם על כך שבסופו של דבר הרבה פעמים אנחנו שרות החוץ
    של הבית. מארגנות, מסדרות, יוזמות.
    והחוכמה באמת אם אין פרגון או הבנה מהצד שכנגד, פשוט לקחת לעצמנו את הזמן שלנו וככה לפרגן לעצמנו. פרגון בעיני צריך קודם כל לבוא מתוכנו. ואם בן הזוג גם בעניין אז זכינו .

    • תודה תמרי על התגובה העמוקה . התחושה שמלווה אותי היא החשיבות של הבחירה מתוך מקום אמיתי ואותנטי לעשות /לא לעשות את מה שאנחנו רוצים ומוכנים. אחרת..ממילא המירמור והתסכול לא ירחקו להגיע וכול הצדדים יצאו ניפסדים.

  2. פינגבק: בשם הקידמה – הבריחה מהשיח | נויה קומיסר - תקשורת פותרת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *